מזמינה אותך לכבוד ט"ו באב ל-
יומן האישי שלי שנכתב לפני מספר שנים, בהמשכים ללא עריכה.
ככה מתוך הקרביים של עצמי מה שזכרתי לתעד.
ביום ההוא שעזבתי את הבית שם התחלתי להתאהב באמת.
התאהבתי בעצמי!!!
אני מחפשת את החלום שלי...
אני יותר ויותר שומעת בשנים האחרונות את הביטוי "להגשים את החלום" .
וכל פעם אני הולכת אחורה קצת על סרט חיי ובודקת האם היה לי חלום בכלל???
ואם כן מה רציתי להגשים??? ובעיקר מתי חלמתי אותו???
משום מה עדיין לא מוצאת חומרים.
איך זה יכול להיות? אני אומרת לעצמי,
ולמה תמיד את כזו ש"חושבת את עצמך כל כך מיוחדת"???
את תמיד אוהבת להפוך הכל ולהגיד את הדברים שונה.
סליחה אבל לי לא היה חלום! ומה שאני עושה היום הוא לא הגשמת חלום!
אני עושה מה שאני עושה מתוך שחיי התגלגלו כך ללא תכנונים מוקדמים...
החלטתי לבדוק את סרט חיי ולחפש את החלום שלי.
הצלחתי להגיע לגיל 47 היום בו עזבתי את הבית במושב, ועברתי לדירת חדר + ממ"ד באשקלון,
ליד המרינה קומה שישית דירה מס' שש מול הים, כשכביש בלבד חוצה ביני לבין קו המים.
עזבתי את ביתי וכל מה שבניתי ויצרתי.
לקחתי מעט מאד חפצים, בעיקר את מערכת העריכה, מצלמת הוידאו, טלוויזיה,
המקרר הישן שצבעתי בכחול, קצת כלי מטבח, מצעים, בגדים ונעליים.
את המכונית הפחות טובה, ו- 9,000 ₪ מינוס בחשבון הבנק שקיבלתי כמתנת שחרור מהאקס שלי.
המשך יבוא...
18/2/16
שבועיים שקדמו ליום הזה שעזבתי את הבית, האווירה בבית הייתה איומה.
מאחר והייתי רגילה לכך לא הרגשתי שמשהו לא בסדר. כבר כמה שנים שישנו בחדרים נפרדים.
התקשורת בינינו הייתה עניינית לגמרי, דיברנו על צרכי הילדים שלנו,
ו/או התנצחויות מילוליות כשאני מפתחת ז'אנר קומי שהולך ונהיה שנון מרגע לרגע ומיום ליום.
הקטעים הקומיים היו באים לביטוי בעיקר אם הייתה באה חברה שלי, ו/או חברים של הילדים בעיקר של יהלי .
היה הרבה תסכול ועצב מתחת לסגנון הקומי הזה.
ערב אחד יהלי נכנסה הביתה אחרי מריבה גדולה שלנו, אני הייתי בחדר השינה שלי,
היא נכנסה ואמרה לי כך: בובה (כך היא מכנה אותי לרב האמת שהיום כבר פחות)
אי אפשר לסבול אתכם יותר!!! מה את מתכוונת לעשות עם זה???
אמרתי לה הייתי מתה לעוף מפה, אבל רק עכשיו התחלתי את הקריירה כמנחה לשינוי הרגלי אכילה,
(הייתי בעיצומו של תהליך הקמת קבוצות בכל הארץ), ואין לי מספיק כסף לשכ"ד דירה,
לתחזק רכב שאני חייבת ולאכול.
והמשכתי: אם אבא שלך יסכים לשלם לי את שכה"ד אסתדר.
יהלי בתוך מס' דקות ניסחה מסמך עם בקשה שלי לשלם לי את שכר הדירה, החתימה אותו חזרה אלי והחתימה אותי. בשלב הזה התחלתי לארגן את הפרידה שלי מהבית (על כל מה שמשתמע מכך) בכוכב מיכאל.
כשאני אומרת פרידה זה אומר שרנן הבן שלנו נשאר עם האקס שלי.
לא רציתי לשנות לו את המיקום הגיאוגרפי בשלב ההוא של חייו .
רנן היה אז בן 15 ויהלי בת 20 . בנוסף לא הייתי במצב כלכלי יציב שאוכל לדאוג לו.
איך עוזבים בית אחרי 23 שנות נישואין?
לאן אלך?
רנן למרות שהיה רק בן 15 מכיר אותי היטב ואת מה שאני צריכה לחיים שלי.
הוא אמר לי אמא את שומעת? יש מקום אחד שמתאים לך לגור בו, אני אסדר לך,.
לאח של חבר שלי יש משרד בבניין הזה והוא מנהל את כל השכרת הדירות, זה ממש על הים ואת צריכה מרחבים ונוףףףף.
(בכוכב מיכאל הבית שלנו ממוקם בצמוד לשדה הפתוח, וקודם לכן באנו מאופירה שהיא שארם א שיח שם הנוף שלי היה ים סוף וחופים זהובים )
למחרת חתמתי על דירונת במרינה אשקלון.
מה לוקחים?
התקשרתי לחבר טוב נקרא לו לצורך העניין "ריש" (האות ר') ואמרתי לו :
תגיד ריש איך עזבת את הבית? מה לוקחים קודם?
אמר לי ריש: שתי מזוודות עם בגדים , ואח"כ לאט לאט מה שאת צריכה באמת.
"ר" (ידיד שעזב בית) מאד עודד אותי לא לפחד, ולהעז לצאת מהטירוף הזה שחייתי בו.
התחלתי לארוז את הבגדים, מינימום ריהוט מזדמן, שאיתו אלתרתי בית "ייאפי".
הבסיס למיטה, ושולחן העריכה הענק שעמד באמצע הסלון היו עשויים מחלת דבש שהיא קומבינה של קרטון.
(אני זוכרת שהשכן ה"עשיר" בקומה שלי שהייתה לו דירה פינתית גדולה עם כל הגאדג'טים העכשוויים... כמו
"גז מזכוכית" עם חשמל...יום אחד נכנס לשתות קפה ,ואמר חצי שאל: מה זה בית מקרטונים?
לכי תסבירי לו...)
הלילה הראשון שלי מול הים.
המיית הים ורחש הגלים בעיקר בלילה היו ממש בתוך חדר השינה. קומה שישית מול הים אין צורך במיזוג רק לפתוח חלונות לרווחה ולתת לסאונד של הטבע לעשות את שלו.
למרות הקסם שלו הייתה לי הרגשת זרות ובדידות שהרי יצאתי מרחשי שדות ומרחבים אין סוף ומביתי שלי.
זה הרגיש כאילו באתי לשקט שלי, ועכשיו מתחילה הכל מחדש.
לא הבנתי כלום... איך עושים את זה?
היה לי ברור דבר אחד!
אעשה הכל בכדי ש-לעולם לא אחזור אחורה.
האיום הגדול ביותר היה, שלא אצטרך חלילה לומר לאקס שלי שאני חוזרת לגור במושב
בבית המשותף שלנו.
בתקופה ההיא התחלתי קריירה של מנחת קבוצות לשינוי הרגלי אכילה,
הקמתי תוך זמן קצרצר כ-7 קבוצות ברחבי הארץ.
בחשבון הבנק שקיבלתי ב"מתנה" מפירוק הזוגיות שלנו היו מינוס 9,000 ₪.
בכדי להחיות אותו ולהכניס עוד כסף עבדתי בסידור עיתונים יומיים בסופרמרקטים מדי יום.
הייתי מתעוררת בארבע וחצי בבוקר ויוצאת מביתי במרינה בחמש בבוקר לששת חנויות הסופר הגדולות.
הייתי ממתינה עם כל הספקים /העופות/הדבורים/הזבובים והאספקה היומית בכניסה האחורית של המחסנים.
הייתי עוברת פיקוח וספירה של הכמות, ואז נכנסת לפרוק את העיתונים החדשים ומוציאה את הישנים.
באם הספירה שלי הייתה לא מדויקת אפילו
בעיתון אחד, כמובן בתם לב, (מעריב /ידיעות ...)
הייתי חוטפת קנס עם חותמת אדומה של 180 ₪.
שזה אומר שלא רק שלא אתפרנס באותו יום אלא עוד אשלם להם.
אחרי חלוקת העיתונים, לקחתי משרה נוספת שהייתה מכירת חומרי יצירה של מותג גרמני שהיה מיועד לגני ילדים והכיתות הנמוכות בבתי הספר.
זה אומר שהייתי קובעת פגישות עם גננות ומורות. מגיעה לגנים בתיאום ובתוך הרעש של 40 ילדים עליזים ושמחים, הייתי מדגימה לגננות אחת אחת את החומרים ועושה הזמנה.
אחרי אלה, הייתי קופצת הביתה לאכול נחה כשעתיים ויוצאת שוב לקבוצות שלי להנחות.
בתחילת הקריירה היו לי כ-11 קבוצות ברחבי הארץ מאילת עד רעננה.
באותם ימים היו רגעים כשהייתי נכנסת לטנדר בופלו שנסע על דיזל ולא ידעתי מי אני ולאן פניי מועדות.
בטירוף הזה חייתי כשנתיים מלאות.
25/2/16
מה שבעיקר הפחיד אותי אצל עצמי הוא שאני מסוגלת להתגעגע גם ל"חרה".
(סליחה על הביטוי)
למשל כמו: להרגשה המשפילה של אישה דחויה ולייצר הכחשה ענקית ולהפוך את חיי לסטנד אפ מתמשך עד כדי
שאנשים יחשבו איזה כיף להם לזוג המוזר הזה, כל הזמן מצחיק שם.
ביקשתי מחברות לעזור לי למצוא בן זוג, לא היה לי מחשב, והרעיון של אתרי הכרויות היו רק בהתפתחות ולאחת
כמוני שבעיקר חשדתי בכל העולם, לא התאים הרעיון כלל וכלל.
התחילו דייטים יזומים
שבאו מזאת שמכירה את זאת ואת זה...והנה יש כאן
עכשיו טרי טרי עזב משפחה, ויש עוד אחד שמאד וותיק בלהיות לבד ומת למצוא מישהי רצינית,
וכל הפגישות האלה לא צלחו.
היום אני יודעת שלא ממש הייתי בשלה לקשר.
באתי מביקורת ויותר רציתי לראות ולהיווכח איך הם "לא" מתאימים לי.
שלא לדבר גם על האופציה השנייה שגם לא רצו אותי.
זרמתי, היו הכרויות על הדרך, פיתחתי תדר כזה שבחור יכול לקלוט שאני מאד רוצה קשר,
וקרו פה ושם "סטוצים".
למה לא???
רציתי ללמוד את הנושא... וחוץ מזה אמרתי לעצמי:
מה כבר יש לך להפסיד? 23 שנים היית נאמנה לשום לדבר,
היתה לך זוגיות על הפנים.
גידלת ילדים, עכשיו תורך!
תלמדי את הנשיות שלך מן ההתחלה.
היום במבט לאחור אני יכולה לומר שזו הייתה אירית אחרת.
אין לי אותה יותר וגם לא מתגעגעת אליה.
זו הייתה מין התנהלות של זרימה והתמסרות לרגע הזה שקורה כאן ועכשיו.
מזל שאני עטופה בחברות טובות שיכולנו לצחוק עלי ועל הקטעים שחוויתי ביחד איתי.
זו דרכי להרגיש נורמאלית. להבין שאני יכולה לעשות מה שבא לי.
באותה תקופה חשבתי לעצמי ואמרתי לי בלב:
ת'שמעי את יתומה!
אין הורים לדווח להם,
את פרודה/גרושה זאת אומרת חופשייה,
וכל השאר מה זה משנה?
27/2/16
כבר הזכרתי שהקמתי 11 קבוצות שהנחיתי מאילת ועד רעננה בכל שבוע.
מה עבר לי בראש לפתוח קבוצה באילת?
יהלי הבת שלי עבדה כשחקנית ורקדנית באחד מצוותי ההווי של אחד מבתי המלון.
זו היתה הסיבה לפתיחת הקבוצה באילת.
דאגתי גם לפתוח קבוצה במצפה רמון, וכך ביום שלמחרת בדרך הביתה התפרנסתי בנוסף.
שאר השבוע הנחיתי באזור מגוריי ועד רעננה קבוצת נוער וחוזר חלילה.
בכל יום חמישי עליתי על הטנדר בופלו שלי והדרמתי לאילת, ביום שני כבר הייתי בחזרה בדירה שלי במרינה אשקלון. הנסיעות האלה היו ביזנס ופלז'אר גם יחד.
הייתי נוחתת אצל יהלי בימי חמישי, ונהיית נהגת המונית הפרטית שלה.
לקחתי אותה לכל מקום והייתי ממתינה לה שתסיים לעבוד.
לא עניין אותי ביטול הזמן שלי, לא היו לי עקרונות, לא ידעתי מה אני רוצה חוץ מפרנסה
ולהיות במחיצתה בכל שבוע מס' ימים.
רנן המשיך לגור במושב עם האקס שלי.
לא היו לי ייסורי מצפון, השארתי את הבית ולא הזזתי כלום בחיים שלהם חוץ מאת עצמי.
העובדה שרנן היה מעורב מאד ואפילו תמך בעזיבה שלי, איפשרה לי להרגיש בסדר עם זה.
הנסיעה לאילת הייתה חוויה בפני עצמה הייתי מחלקת את הדרך.
היו לי תחנות קבועות כמו: מצפה רמון.
הייתי עוצרת בצל מדבר, נכנסת למתחם שלהם לשתות קפה ולהשקיף על המכתש האלוהי.
שילבתי טרפיה שהייתי זקוקה לה להשתיק את "רעש הדאגות" שרצו לי בראש.
הטרפיה הנוספת הייתה ההנאה מים סוף כש-היינו יושבות בחוף, רוחצות בים, משנרקלות, שומעות מוסיקה
ומסתכלות על השקט של המים.
בלילות יהלי ואני היינו יוצאות לבלות במועדונים הכי רועשים בעיר.
לרב יהלי רוקדת ואני מסתכלת.
היו לה מלא "חברה" שאהבו לצאת איתה.
יהלי טפו טפו רקדנית שאין דברים כאלה, היא נכנסת לרחבת הריקודים אי אפשר להוריד את העיניים ממנה.
יש לה סגנון מיוחד שזורם עם המוסיקה, וכל כולה בתוך האקסטזה עם חיוך מרוח על פניה.
בערב כשהיו מתחילים הטלפונים של ה"חברה" של יהלי, לאן יוצאים ואיך?
היא הייתה אומרת: "תישמרו מקום לי ולאמא שלי!"
הייתי אומרת לה: יהלי, זה לא פדיחה בשבילך להגיד אני באה עם אמא שלי?
זה נשמע כמו ילדה עם בעיות שיוצאת בערב עם אמא!.
פעם אפילו אמרתי לה זה נשמע כמו איזו מחלה שאת חלילה גוררת אני באה עם ה"שפעת" שלי!
היתה אומרת לי: בובה תשמעי!
מי שלא מתאים לו או לה שלא יבואו.
יאללה זזות.
גם כשהגענו למקומות וה"חברה" כבר היו יושבים היא הייתה צועקת: יש מקום גם לאמא שלי?
באחד הערבים כשיצאנו ל"מנקיס" שהיה אז "מועדון הבית" שלנו, (היו מגיעות להקות מחו"ל ושלושה שבועות ערב ערב נתנו הופעה חיה).
יהלי הייתה רוקדת לרב, ואני הייתי יושבת כמו בגלריה אנושית מקשיבה למוסיקה,
צופה ביהלי רוקדת ומתבוננת באנשים מכל העולם.
באותו ערב מ-ימין לשולחן שלי ישבו כעשרים גברים מילואימניקים.
אני זוכרת היטב כי הם היו במדים אי אפשר היה להחמיץ.
אני ישבתי לי בפוזה הרגילה צפיתי ביהלי ובשאר.
היה שלב שהם עזבו את ה"מנקיס", (המועדון) ופתאום אחד מהם חזר עם שקית מלאה בממתקים
הגיש לי ואמר:
מישהו שלח לך את זה, ושיהיה לך ערב טוב.
שאלתי לא התבלבלת?
אמר: ממש לא.
פתחתי את השקית וחוץ מדברי המתיקה היה פתק בזו הלשון:
לאשה הכי יפה... שיהיה לך ערב קסום.
לא השאיר טלפון לא שם.
אנונימי לחלוטין מה שעשה את זה בעיניי עוד יותר אצילי ורומנטי.
יש לי הרגשה שהוא הבין שאני בשיא הבדידות שלי .
את ההמשך ליומן הזה אני מספרת במופע היחיד שלי
"סובב אירית"
ליום האהבה אני בוחרת את השיר של דני רובס
משהו חדש מתחיל
מילים: אילאיל תמיר
לחן: דני רובס
דברים קורים תמיד בזמן נכון
באים הולכים בין ההמון
את עיניי תראי, ומגע מקרי בי
ניסים קורים, הכול עוד אפשרי
האם פתאום את תעברי?
יש בשיר גם התחלה, גם רומנטיקה, גם חיפוש ובעיקר אופטימיות.
זוג העגילים שאני בוחרת ליום האהבה הזה הוא
Model 798
השילוב בין האדום לשחור באבני הסברובסקי
מסמלים לי גם תשוקה, וגם אהבה.
הצילומים לקוחים מתוך מאגר התמונות של אתר WIX.
ליצירת קשר איתי חייגו: 0523611516
חג אהבה שמח
שלכן אירית.
את כל כך מרגשת ואמיצה, כותב ברהיטות וממש בא לי לשמוע את המשך הסיפור!