מי שרזתה ושומעת את המשפט הזה, מיד מתמתחת מכניסה עוד קצת את הבטן לגב, עוברת עם הידיים על
ה"סילואטה" החדשה מחייכת מותחת צוואר וככה בנונשלנט עונה:
מי אני?
רזיתי???
באמת???
קיימות כמה אופציות לתגובות למשפט ה "הורס" יו איך רזית!!! תלוי בטיפוס.
1. הגרסה הפשוטה: אויש תודה רבה, כן זה ממש כיף, הרגשה נהדרת.
2.הגרסה ההודפת: מה פתאם???...(כיחכוח בגרון) זה תלוי מה אני לובשת... אני ככה כל הזמן.
3.הגרסה הלוחצת: כן, תשמעי אני עושה משהוא מדהים מדהים מדהים... בבוקר אני אוכלת ככה וככה, בצהרים
ובערב..
4.הגרסה של הנעלבת (קצת מניפולציה): מה את רוצה להגיד בזה??? שהייתי שמנה??? טוב פ'סדר, תמיד יש לך יציאות כאלה לא לעניין.
5. הגרסה הלא מתאמצת: אה, באמת? אני ממש לא עושה כלום. מעניין...הכל רגיל אצלי.... את יודעת שזה לא מעסיק אותי בכלל...אני תמיד לובשת 38...
אם אשתדל יותר אמצא עוד הרבה מאד גרסאות שכולן נועדו לשמור עלינו ולעודד אותנו להמשיך וש-ב"אמא שלנו" לא יפריעו לנו בתהליך.
למה משפט "הורס" כזה במובן הטוב של הכוונה והמילה בדרך כלל גם הורס באמת
את השלב בו אנחנו נמצאות בתהליך???
קשה מאד להפנים שתהליך הרזייה בתחילתו ובסופו הוא עשייה, התמדה ורצף זהה בכל השלבים כולל בשמירה.
פעם לקוח שלי (בתקופה שהנחתי קבוצות להרזייה) שהיה "הבדרן של הקבוצה" שאל אותי ככה:
תגידי אירית אם אני ארד כל שבוע 400 גרם לאן אני אגיע?
עניתי לו: אל תדאג!!! לא תחזור למשקל התינוק שהיית.
הגוף שומר על עצמו ויודע להפסיק ו/או לרמוז לנו שזה המקום האידאלי והמאד נח לו.
(כמובן מדובר על אכילה נכונה בלי מעשים קיצוניים).
במקום הזה בדיוק מתחילים את שמירת המשקל, שהיא כיתה ל"גדולים".
מה הכוונה כיתה של גדולים?
פשוט לעשות אותו דבר כמו שעשינו עד היום בתהליך ההרזייה.
מן הסתם ההתנהגות שלנו הולכת ומתרופפת, המתח הראשוני לעולם לא חוזר בעצמה שהיתה,
אבל לא לדאוג, זה לא אומר שמפסיקים ועולים בחזרה הכל.
ממשיכים עם יד על הדופק.
משהו בתוכנו מפנטז שבסוף התהליך תחכה לנו "חפלה" גדולה של מה שבא לנו.
פינתוז על: "מכאן והלאה נהיה חופשיים יותר בעולם המתגמל של האוכל".
אז זהו שלא!
מה יש בו באוכל הזה? באכילה הזו של מה שבא לנו?
אחד המתגמלים והמספקים המידיים בעולם שאני חיה בו הוא האוכל.
יש בו קסם שאין שני לו.
מערפל חושים עד כדי נהמות הנאה.
(דמיינו שוקולד נימוח כזה בפה עם פיצפוץ של משהו כתוסף)
הוא משביע את הגוף והראש ביחד.
הוא ארוע חברתי.
הוא מסקרן אותנו ברמה של לפרוט לפרטים את המתכון בכדי ל"נסות בבית" ולשחזר את הטעם.
הוא ממלא חלל נפשי במצבים חלשים שלנו.
במילה אחת הוא פינוק גדול, ומי מאיתנו לא בא לנו פינוק והרבה???
מצד שני הוא מזיק גדול.
אנחנו אמורים לאכול מאוזן,ובמידה.
אנחנו אמורים לעשות את הבחירה הנכונה לכדי שובע, טעם וכיף.
בימים אלה חזרתי לשמור על עצמי ולדייק בכמויות האוכל.
אני משקיעה בארוחות שף קטנות ונהנת מכל הכיוונים.
תמיד, תמיד אמליץ להשתייך לקבוצה תמיכה להרזייה, שמאפשרת מסגרת שעוטפת אותנו
ומאפשרת אוורור המכשולים שבדרך, וגם נותנת כח להמשיך.
ביום שהתחילו להחמיא לי ברשת וכתבו לי שרזיתי המון!! (כולה ירדתי 2 ק"ג)
באותו לילה רגע לפני ציחצוח השיניים סיימתי עם התקפת
Bing Eating Didorder
במקרה הזו זו היתה אכילה בדחיסת כמות גדולה של מתוקים (בחירה שלי) במשך זמן ממושך.
המקום הכי נמוך שאני פוגשת בהתנהגויות שלי ובאישיות שלי.
למדתי ולימדתי 20 שנים לקום למחרת בבוקר מהנפילה הזו ולהמשיך כאילו כלום לא קרה.
לא לצום, ולא לעשות פעולות דרסטיות.
פשוט להתרומם מההשתטחות על הכביש, לנכות את הבגדים מההתפלשות עליו,
ולעלות שוב למדרכה בה אני צועדת בבטחה.
בוחרת את השיר "לקום" של דיויד טוויב
זמר חרדי שלא הכרתי עד לפני כמה דקות.
דיוויד כתב, הלחין ומבצע עם להקת נגנים.
אם נפלת, זה הזמן לקום
כי אין יותר ישר, מסולם עקום
תזכור אין כמובן בכל היקום
אתה עוד תצליח
הכל עניין של זמן ומיקום.
הדגם שאני בוחרת להציג בפוסט הזה הוא MODEL 800 נמצא בחנות שלי בהנחה לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה.
בלחיצה על הקישור תגיעי בתוך שניות אליו.
תודה שאת כאן
שלך אירית.
כל כך נכון מה שאת אומרת, קשה לעיתים אבל גם אם יש נפילות מידי פעם, תמיד אפשר לחזור לדרך המלך!