על השמנה והרזיה ממבט אישי.

אפשר לחלק את עולם ההשמנה לכיתות.

1.הכיתה של רוצות אבל לא ממש

2.הכיתה של רוצות עושות הבינו את החומר הנלמד, וחוזרות להתניות של פעם.

3. הכיתה של מרזות/מצליחות/שומרות כמה שנים ואז חושבות שעבר להן וזהו ישארו ככה רזות.

4. הכיתה של המיסיונריות שמנסות לגייס את כל עולם ההשמנה לעשות מה שהן עושות.

5.הכיתה של אלה שרזו ולא מגלות כלום, חס ושלום ידעו משהו עליהן...

ושכל העולם יחשבו שהן רזות בכיף שלהן ובעצם אף פעם לא היו שמנות, סתם היתה לעולם טעות אופטית.

6. הכיתה של אלה שרזו ובמקביל מתחילות לגעת, לטפל בחיים שלהן מסביב ושם השינוי קורה בעצמו...

אז מה אני עושה? איך מתחילה שוב מהתחלה?

רזיתי מיליון פעם, לא מאמינה שאוכל אי פעם להכנס שוב לתהליך ולשמר אותו.

איפה קצה החוט הזה?

מאחוריי עשרים שנים של הנחיית קבוצות להרזייה.

הובלתי אלפי אנשים לשינוי.

למדתי שצריך להניף דגל לבן בין המשתתפות בתהליך

לבין מי שמלוות אותן ולעשות שלום.

עכשיו אפשר ליצור שיח מקרב.

ובנקודת המפנה הזו ניתן לשאול את שאלת השאלות!

על מה את מסוגלת מכלל התזונה היומית שלך להתחיל לוותר כבר היום?

זה כל הסיפור!

כל השנים כמנחה נהגתי להשתמש בדימוי של כפתור ווליום גדול במערכת האלקטרונית.

לכפתור הזה קראתי בתהליך :

"עוצמת הוויתור".

עוצמת הויתור

מ-1 -10

איפה המחוג שלך נמצא?

אצלי אגב רב השנים אני נמצאת בין 7 ל-8

נכון להיום.

משהו מתוכי ותעשי עם זה מה שבא לך:

גם אם את כרגע מצליחה, לעולם אל תלעגי

לאלה שלא מצליחים, או שחזרו להשמנה.

שלוש שאלות שאמורות להשאל מדי בוקר או ערב לפני השינה (מה שתבחרי)

מאיפה אני באה?

מה אני עושה כאן?

ולאן אני הולכת מכאן...

לי זה ברור שדמות ה"רזה" שלי היא לגמרי בהשאלה.

וסוחבת אותה איתי כבר עשרות שנים טפו טפו.

שיר שאני בוחרת היום: שירה של לירון פלד גרין

דלת מילים ולחן : לירון פלד גרין

חשוב לי לציין שלירון היא הבת המקסימה של חברתי הצלמת

המהוללת מאירה גוראי רז.

את הקליפ ביים וערך נימרוד פלד גם הוא הבן המוכשר של מאירה.

דלת שנפתחת בשבילי היא בחירה לצאת או להכנס.

ואלה המילים:

דלת שנפתחת אותם ימים אני יודעת ושוכחת זיכרונות באים מכים זה לא עובר פותחת וסוגרת בורחת למקום אחר חבל לא מתוח, מתהלכת ממשיכה לוליין בטוח בלי רשת ביטחון בלי הגנה עוצמת ת'עיניים, תיכף מבינה גם כשלא ידעתי מה לומר האמנתי שתמיד יהיה לנו את המחר כשהיית לצידי הרגיש לי טוב אבל בחרת לא להישאר קרוב שמש שעולה, מציצה בין התריסים ומזכירה לשים את כל אותם דברים במגירה אף פעם לא מראה את מי שבמראה עכשיו שהוא הלך, החדר ריק ומסביבי השקט רך והמכתב מונח עדיין על הכר כל כך מוזר, לדעת שנגמר גם כשלא ידעתי מה לומר האמנתי שתמיד יהיה לנו את המחר כשהיית לצידי הרגיש לי טוב אבל בחרת לא להישאר קרוב עוד פעם, לגלות מה מסתתר כל פעם משהו בי אחר / מישהו אחר כלום לא מסתדר, בורחת למקום אחר העגילים שלי להיום הם דגם שנקרא תכלת הזוהר הצפוני.

הוא זוהר ופותח לי את מערכת הנשימה.

שלכן אירית.